יראה

 ליקוטי מוהר"ן פרק כב

  בחינת תפילת ה הוא בחינת קודם הבריאה ...  על כן אין מי שיזכה לזה כי אם מי שהוא בבחינת אין  דהינו שהוא עניו באמת ומבטל עצמו לגמרי בתכלית הביטול, כאילו אינו עולם, עד שנכלל באין סוף ששם הוא בחינת תפילת ה. והכוונה של הרב שיש דרגת קיום התפילה תרם כמטרם הבריאה כשלא היו נפרדים לכן כולם כאחד, מעל שורש הנשמות במקור של שם בן 4. לכן נקרא תפילת ה(שם). וכל מי שמתפלל על חברו נענה תחילה (מהמקור הזה) טרם הפירוד.  אדם מבוותר על האגו רק על ידי התעלות למקום הגבוה של הייחוד. הרב קורה לעולם האין סוף מאמר שלם ולעולם הנברא קורה חצי מאמר. איך מגיעים לקשר עם העולם העליון? לברי הרב על ידי ייראה ותפילה. ולדברי הרב: עיקר שלמות השמחה הוא על ידי ייראה.

יראה - זה מצב של מודעות עצמית מתוך מודעות על חיסרון והריחוק מהאין סוף (לכן עם ישראל התרחק מהמעשה מתן תורה הנגלה מהר סיני).  הצד השני של המודעות על חיסרון הוא התפילה  כי עיקר משמעותה היא לא בקשת השלמת חסרון אלא שעיקר משמעות התפילה היא עצם מודעות לחסרון ודרך זה מודעות עצמית והיכולת להיכלל בקדושה בהשגה עליונה. אין יכולת להכיל את החיסרון בלי השמחה  כי השמחה היא סימן לוויתור על האגו הנפרד ועל רצון לקבל לעצמי. כי מי שרוצה לקבל לא יקבל.  מי שנפשו שוחה בנהר הזמן ומבוטלת ונכללת בייחוד יבורך.