בפרשת כי תישא כל פרט קשור עם הפרטים האחרים. הנושא המרכזי של הפרשה - הבחנה בין צורה למשמעות. הפרשה מתחילה ממצוות תרומה של מחצית השקל. זו תרומה שהצורה שלה (הסכום של הכסף הנתרם) לא גבוה ואף שווה לכולם אך המשמעות היא גבוהה ומרוממת ורומזת לנשמה של אדם. הנשמה שרק חצי ממנה מגיע מ"התעוררות התחתונים" - לכן חצי שקל והחצי השני מושלם מגבוה. לכולנו יש את הנשמה - השקל הרוחני המושלם משני חציו אך אנחנו לא זהים וזה רומז על קיום של משהו רוחני מאוד, משהו מעל הצורה המוגדרת - המשמעות האישית, ה"ריח" הייחודי שיש לכל אחד. המצוות הבאות באות בקשר ישיר עם הריח: משחת קודש והקטורת. הריח מעלה את המשמעות של עבודת הקרבנות והוא המשמעות עצמה בביטויה הגשמי הלא מילולי. הקשר בין ריח לבין משמעות המצוות מוזכרת פעמים רבות בזוהר ובפרט על עבודת האבות שהייתה בבחינת ריח ניחוח.  המצווה הבאה המוזכרת - שבת. שבת היא עליית העולמות לעומת ששת ימי המעשה בהן נעשה תיקון העולמות. עליה - בבחינת שינוי המשמעות לעומת תיקון הצורה שבימי החול. שיא הביטוי של ראיון ההבחנה בין צורה למשמעות הוא שבירת הלוחות אחרי חטא העגל. לוחות הברית - ביטוי גשמי למשמעות התורה. כמו גם לשקל הרוחני של נשמה הלוחות כתובים משני הצדדים אחת - צד של בני אנוש והשני - צד של אלוהים. תוכן הלוחות - תורה שבכתב, "תורת אמך" - הנחיות כלליות שנותנות משמעות וריח למצוות של תורה שבעל פה. ברגע שישראל חטאו בעגל, שני דברים התרחשו בעולם: 1- נהיה ברור שהם טרם קבלו את הרעיון של רוחניות המרוחקת מצורה גשמית ועדיין דבקים בצורה. משמעות הלוחות שכולה רחוקה מהצורה אבדה והלוחות "מתו" - איבדו משמעותם, אבדו ריח חיים שבהם. 2- עלתה הסכנה שיהודים ישתחוו ללוחות, לכן משה שבר אותם. כך גם כתוב על חורבן הבית: |"השליך חמתו על עצים ואבנים|".