לא פעם אני פוגש גישה מגית שאמירת שם יהוה הוא סוג של כסם - שם נרדף לקבלה מעשית שיכול לשנות את היוצרות, להפוך את המציאות. לדעה זו אין קשר למציאות. אם ילד יאמר שם יהוה, לא יקרה שום דבר. גם אם מבוגר יגיד את השם לא יקרה שום נס. יכול להיות שזה ידרדר את נשמתו להסתאבות. עצם הרעיון שאפשר לשנות את הבריאה על ידי אמירת מילה הוא מדרכי האמורי. זה אמונה בכסמים מנוגדת ליהדות.
מהי אמירת שם יהוה המביאה את האדם לנבואה? כל אמירת אחד משמות קודש כוללת שתי רעיונות: 1- פניה ל"מה שמעבר להבנתינו" 2- הכרה מיוחדת של העולם ונפשי העצמי.
ההכרה המיוחדת שמבוטת על ידי שם יהוה היא היכולת הייחודית של עם ישראל והיא כוללת את כל המציאות בצורה עמוקה ללא עיוותים. במילים אחרות שם יהוה כולל את כל רעיון הבריאה.
מי שמאמין באמונות מעוותות הלוקחות חלק מהמציאות - אין לו שייכות לשם יהוה. משמעות אמירת שם יהוה היא הכרה שלמה של רעיון הבריאה על שני חלקיו: חול וקודש והנקודה הפנימית של פניה אל הקוטב האין סופי.
ההכרה המיוחדת של השם כוללת את כל סוגי האמת שביסוד הבריאה. הסוגים האלה של הכרה קשורים בתכונות האישיות ובפרט בתיקון הנפש, רוח .
קוצו של יוד הוא הפניה לקוטב האין סופי או תפילה בדממה. הדממה הזאת מופנית כלפי הרעיון הבסיסי של ספירת הכתר והוא 13 מידות הרחמים.
יוד הוא חכמה לקבל את המציאות של טוב ורע כטוב כי ביוד אין מילים ומשפטים. יוד שווה ומשווה את כל המציאות. אדם מגיע ליוד של חכמה כשהוא מתגבר לגמרי על כעס.
ה הוא האמת של השכלה, פלפול והבנה. הפניה של ה הוא בקשה לדעת כמה שיותר. מגיעים לה באהבת תורה ולימודה.
ואו הוא תפארת - המידות הקדושות באיזון והרמוניה. מגיעים לאיזון כשמוותרים על התאוות - על מה שהכי רוצים בעולם. זה לא רק תאוות גשמיות אלא גם תאבות רוחניות ושכליות. מכניעים את הרצון תחת שבטה של חכמה - לדעת שלכל דבר יש עת ולפעמים הדרך לחסד עוברת בגבורה ואת הגבורות מקבלים בחסד. הרעיון של תפארת הוא לתקן את העולם השבור, לא לשקוט,לרפא את החולי. תפארת הוא רפואה על ידי משפט בחכמה. כאן האדם שרוצה לאומר שם יהוה יתמקד בחסרונו, יתמקד בחסדו, יתמקד באמת נשמתו ובכבוד עבודתו, יתמקד במציאות החיה והמשתנה - כל ששת הספירות.
הה אחרונה היא עניין של הכרח המציאות. יש בזה שני עניינים: מציאות בכלל כולל הטבע (והגויים שולטים בה) ומציאות של קודש שיודעת לפנות לבורא עליון שמעל המציאות עצמה. זו אי של קדושה באוקיינוס של ה"יש". זו נשמת ישראל, והביטוי שלה - הלכה, היא השכינה. אדם שרוצה להתחבר לאות ה יכוון להתחבר לעם הקודש, לנשמתו הזועקת לקדושה, המחפשת את האלוהים.
