четверг, 1 июня 2017 г.

נבואה בשם יהוה

לא פעם אני פוגש גישה מגית שאמירת שם יהוה הוא סוג של כסם - שם נרדף לקבלה מעשית שיכול לשנות את היוצרות, להפוך את המציאות. לדעה זו אין קשר למציאות. אם ילד יאמר שם יהוה, לא יקרה שום דבר. גם אם מבוגר יגיד את השם לא יקרה שום נס. יכול להיות שזה ידרדר את נשמתו להסתאבות. עצם הרעיון שאפשר לשנות את הבריאה על ידי אמירת מילה הוא מדרכי האמורי. זה אמונה בכסמים מנוגדת ליהדות.

מהי אמירת שם יהוה המביאה את האדם לנבואה? כל אמירת אחד משמות קודש כוללת שתי רעיונות: 1- פניה ל"מה שמעבר להבנתינו" 2- הכרה מיוחדת של העולם ונפשי העצמי.

ההכרה המיוחדת שמבוטת על ידי שם יהוה היא היכולת הייחודית של עם ישראל והיא כוללת את כל המציאות בצורה עמוקה ללא עיוותים.  במילים אחרות שם יהוה כולל את כל רעיון הבריאה.

מי שמאמין באמונות מעוותות הלוקחות חלק מהמציאות - אין לו שייכות לשם יהוה. משמעות אמירת שם יהוה היא הכרה שלמה של רעיון הבריאה על שני חלקיו:  חול וקודש והנקודה הפנימית של פניה אל הקוטב האין סופי.

ההכרה המיוחדת של השם כוללת את כל סוגי האמת שביסוד הבריאה. הסוגים האלה של הכרה קשורים בתכונות האישיות ובפרט בתיקון הנפש, רוח . 

קוצו של יוד הוא הפניה לקוטב האין סופי או תפילה בדממה. הדממה הזאת מופנית כלפי הרעיון הבסיסי של ספירת הכתר והוא 13 מידות הרחמים. 

יוד הוא חכמה לקבל את המציאות של טוב ורע כטוב כי ביוד אין מילים ומשפטים. יוד שווה ומשווה את כל המציאות. אדם מגיע ליוד של חכמה כשהוא מתגבר לגמרי על כעס.

ה הוא האמת של השכלה, פלפול והבנה. הפניה של ה הוא בקשה לדעת כמה שיותר. מגיעים לה באהבת תורה ולימודה.

ואו הוא תפארת - המידות הקדושות באיזון והרמוניה. מגיעים לאיזון כשמוותרים על התאוות - על מה שהכי רוצים בעולם. זה לא רק תאוות גשמיות אלא גם תאבות רוחניות ושכליות. מכניעים את הרצון תחת שבטה של חכמה - לדעת שלכל דבר יש עת ולפעמים הדרך לחסד עוברת בגבורה ואת הגבורות מקבלים בחסד. הרעיון של תפארת הוא לתקן את העולם השבור, לא לשקוט,לרפא את החולי.  תפארת הוא רפואה על ידי משפט בחכמה. כאן האדם שרוצה לאומר שם יהוה יתמקד בחסרונו, יתמקד בחסדו, יתמקד באמת נשמתו ובכבוד עבודתו, יתמקד במציאות החיה והמשתנה - כל ששת הספירות. 

הה אחרונה היא עניין של הכרח המציאות. יש בזה שני עניינים: מציאות בכלל כולל הטבע (והגויים שולטים בה) ומציאות של קודש שיודעת לפנות לבורא עליון שמעל המציאות עצמה. זו אי של קדושה באוקיינוס של ה"יש". זו נשמת ישראל, והביטוי שלה - הלכה, היא השכינה.  אדם שרוצה להתחבר לאות ה יכוון להתחבר לעם הקודש, לנשמתו הזועקת לקדושה, המחפשת את האלוהים.

суббота, 18 марта 2017 г.

בפרשת כי תישא כל פרט קשור עם הפרטים האחרים. הנושא המרכזי של הפרשה - הבחנה בין צורה למשמעות. הפרשה מתחילה ממצוות תרומה של מחצית השקל. זו תרומה שהצורה שלה (הסכום של הכסף הנתרם) לא גבוה ואף שווה לכולם אך המשמעות היא גבוהה ומרוממת ורומזת לנשמה של אדם. הנשמה שרק חצי ממנה מגיע מ"התעוררות התחתונים" - לכן חצי שקל והחצי השני מושלם מגבוה. לכולנו יש את הנשמה - השקל הרוחני המושלם משני חציו אך אנחנו לא זהים וזה רומז על קיום של משהו רוחני מאוד, משהו מעל הצורה המוגדרת - המשמעות האישית, ה"ריח" הייחודי שיש לכל אחד. המצוות הבאות באות בקשר ישיר עם הריח: משחת קודש והקטורת. הריח מעלה את המשמעות של עבודת הקרבנות והוא המשמעות עצמה בביטויה הגשמי הלא מילולי. הקשר בין ריח לבין משמעות המצוות מוזכרת פעמים רבות בזוהר ובפרט על עבודת האבות שהייתה בבחינת ריח ניחוח.  המצווה הבאה המוזכרת - שבת. שבת היא עליית העולמות לעומת ששת ימי המעשה בהן נעשה תיקון העולמות. עליה - בבחינת שינוי המשמעות לעומת תיקון הצורה שבימי החול. שיא הביטוי של ראיון ההבחנה בין צורה למשמעות הוא שבירת הלוחות אחרי חטא העגל. לוחות הברית - ביטוי גשמי למשמעות התורה. כמו גם לשקל הרוחני של נשמה הלוחות כתובים משני הצדדים אחת - צד של בני אנוש והשני - צד של אלוהים. תוכן הלוחות - תורה שבכתב, "תורת אמך" - הנחיות כלליות שנותנות משמעות וריח למצוות של תורה שבעל פה. ברגע שישראל חטאו בעגל, שני דברים התרחשו בעולם: 1- נהיה ברור שהם טרם קבלו את הרעיון של רוחניות המרוחקת מצורה גשמית ועדיין דבקים בצורה. משמעות הלוחות שכולה רחוקה מהצורה אבדה והלוחות "מתו" - איבדו משמעותם, אבדו ריח חיים שבהם. 2- עלתה הסכנה שיהודים ישתחוו ללוחות, לכן משה שבר אותם. כך גם כתוב על חורבן הבית: |"השליך חמתו על עצים ואבנים|".