שער לרפואה ולניסים: הרפיית גומלין

שער לרפואה ולניסים: הרפיית גומלין: סוף סוף קבלתי שם לתרגיל של התמודדות עם כאב גב עליון שאני עושה מידי פעם לעצמי. התחלקתי בסוד עם קרובי והם גם מצאו בו תועלת. כעת בהשתלמות כאב...

צמיחה של אדם באה עם  ההתגברות על ניסיונות רבים והתמודדות אמיצה אתם. לגדול זה כואב. מי שנמנע מהכאב הזה ,נעצר ובעצם, כוחות החיים שלו הולכים ומדלדלים. לדעת להתמודד זו לא הגנה עצמית אלא התקפה, כלומר זהו צעד חשוב קדימה.  

צמיחה אישית מתקיימת דרך על ידי  מפגש חוזר ונשנה עם חוסר אונים המתבטא בצורות רבות: אכזבה, עזיבה, שינוי מקום מגורים, מוות של קרובים. בכל פעם מחדש האדם הכאוב מתרסק וקם, נופל וחוזר. חוסר אונים הוא אחד מיסודות העולם. מי שבורח מקיומו, לא יכול באמת להתמודד. 

שלמה המלך קרא לזה "עניין רע" אך אנחנו יכולים לקרוא לזה מוות. המוות הוא כישלון  החומר. החומר  הוא ריבוי של צורות קונקרטיות ספציפיות, "זה ולא אחר": דווקא הגוף הזה, דווקא המאכל האהוב, דווקא הסרט שהמליצו החברים. המוות מוחק את החומר את העולם שלנו כאילו הוא בנוי מחוֹל על שפת הים. 

גשמיות העולם אינה רשעות, אך היא "עניין רע" - עניין המוות המובנה בכל דבר אינדיבידואלי וחי. מוות הוא חלק מהחיים. מי שבורח מהמוות הוא בורח גם מהחיים כאישיות אינדיבידואלית, המתמודדת עם החיסרון האישי וסוללת מסילה בעולם הסוער. קבלת החיים נמדדת ביכולת של אדם לא להיאחז ב"דווקא זה" אלא רק ברוח, במוזיקה ובמשמעות. הגשמיות בשבילו היא רק לבוש חשוב, המשקף את האישי שבו אך מתחלף.

עזיבת הריבוי (חשיבות יתרה לגשמיות) היא קבלת האיחוד המבוטא ב"שמע ישראל" ובפרט באמירה "אחד". ברור שאחד לא מתייחס לאלוהים. אנחנו לא צריכים אמירה שאין הרבה אלוהים. אנחנו לא צריכים אמירה שבאלוהים אין חלקים. אלוהים מתחיל במקום שנגמרות המילים, ואין לנו לומר על אלוהים כלום - רק על עצמנו, והעולם שהוא כלי להנהגת האלוהים. הנהגה בה הצורות הגשמיות מתחלפות ונמחקות כארמונות מחול והרוח המרחפת-על נשארת לנצח. יהוה אחת הכוונה לקבלת ביטול היש ביטול הקיום האינדיבידואלי והגשמי על הבדליו. המילים המגדירות והמפרידות בין העצמים מתות וקמות לתחייה. הרוח הנצחית באיחוד כל נשארת לעולמים.

חנוכת הבית

חנוכת הבית וקביעת המזוזה בבית חדש של ד"ר בילצ'ינסקי. 

פתח הבית הוא מקום עתיק של הקרבת קרבנות. דם הקרבן נמרך על המזוזות - כך ביציאה מעבדות לחרות. כל הקרבה הוא יציאה מעבדות לחרות, מגשמיות לרוח, מחניה לתנועה. בשביל להשתנות יש להקריב קרבן. כל צעד מקריב את המנוחה, מרחיק את העבר. העבר מת כמו כבש. הדם שלו נשפך ונמרח על הדלת, על המשקוף. כשיוצאים מהדלת, העבר נשאר מאחור לטוב ולמוטב. לא בכדי בזוהר כתוב שמפתן הבית - מקום של מזיקים.

בשינוי תמיד יש מקום להינזק. הדרך זה מקום של סכנה. להישאר בביצה של יש הוא הרעל המתוק של גשמיות, ההתמכרות שבנחלה, בארציות. אנחנו רוצים דברים קונקרטיים, פרטים במיוחד פרטים בעלים עוצמה וחמדה. לא בכדי מקור הגשמיות נקרא "ארץ" מהמילה רצון. פרטים זה גשמיות הכללות זה רוח. פרטים זה עצירה, רוח זה תנועה שלא נדבקת לצורות פרטיות ולרצונות, מוכנות לוותר. כשאדם סוגד לפרטים בעלי עוצמה זוהי התמכרות - מקור של כל חטא רוע.

התמכרות לרצון, לפרות, לתוצאות, ל"אני יודע", ל"זה -דווקא". כל התמכרות היא התמכרות לגשמיות. כל התמכרות היא עצירה, חוסר יכולת לשנות, עולם עפל של לית ברירה. אבל יש דלת, ויש מזוזה. במזוזה - פסוקי שמע ישראל. שמע ישראל זה לא תפילה. זה מדיטציה של איחוד, של אחדות כל וביטול השוני, של הכללה: "אחד". כשמדברים על השם - מדברים רק על עצמינו, רק על הצד המקבל כי מהות האל אינה מתבטאת במילים. כשאומרים אחד - האיחוד הוא תודעה שלנו ולא מהות האל שהוא לא במילים בכלל.

השוני הוא קיום עצמאי ומובחן. השוני הוא  כלל הקיום והוא גם ריחוק מהאחדות ומחוסר אבחנה בין הפרטים. זה - מקור של כל ה-"יש", בריחה מהאין סוף . השוני תומן שינוי,צמיחה, חיות. ששת ימי המעשה - זה זמן של השנוי והשוני. השבת זה זמן של אחדות ועצירה. זה מקום של ביטול חיי עשיה הפרטיים. שבת גם מגבילה יציאה מהתחום. אין טיולים. שב ותתאחד עם השמיים והארץ והאנשים שמתפללים לידך בבית כנסת.

שם שדי נקרא במזוזה והוא ממקד את התודעה שלנו על התכונות החשובות של העולם הקשורות לשינוי . "שדי" הוא שם של ספירת היסוד שנקרה גם "כל". זה סיכום ההכנות לקראת הגשמה, יציקה לצורה גשמית עצורה ומוגמרת. יסוד זה גבול בין שינוי לשבת. בין עשיה להודיה. משיח בן יוסף לקראת משיח בן יהודה. בספירת יסוד השם נקרא שדי: ראשי תיבות "שאמר לעולם די". זוהי הגבלה על השינוי שמגשימה אותו (גבול זה הגשמה כבר אמרנו?) - תשתנה עד כה ותעצור, זה כמו שבת בתוך ימי חול. צא מהדלת ותגיע ליעדך. עצירה זה "עפרון שחור של מוות שמצייר גבולות החפצים והרצונות ומחיה את הכל".

 השם השני בספירת ביסוד הוא "אל חי":  המציאות המשתנה, חיה שבשינוי ובעשיה. לא בכדי יוסף, איש היסוד היה איש המעשה והשינוי. צדיק - זה אדם הזורם עם המציאות, יוצא מהדלת, נמצא רלוונטי ודבק ברצון השם באשר הוא (גם כשרצון השם הוא להעלות את בנו בהר המוריה).

כל פתיחת הדלת מתרגלת באופן לא מודע לשינוי, לקרבן לחיים ולמוות. זה לא עובר דרך השכל. אך הנשמה מרגישה שהפעולה הפשוטה של יציאה מהבית תעונה במשמעות פסיכולוגית ומיסטית. 

יש אנשים עם חרדות לצאת מהבית והם נשארים בכלא של אי שינוי שנים רבות. נתייחס בכבוד אליהם ולסבלם. התמכרות לאי שינוי, חרדה מהדלת נמצאת בקטנה אצל רבים. בפתיחת הדלת אנחנו יוצאים לעולם של יצירה וניסיונות, סכנות והצלחות וגם כישלונות. אנחנו מעזים לחיות. מעזים לטעות. מעזים לחיות ולמות. רוח זה שינוי. עצירה היא גשמיות שיכולה להיות קדושה אם היא מוקדשת, אם היא לא לעצמה אלא "בשביל", נמלכת במשמעות.

אני נכנס לבית חדש, מקום הגשמה, עצירה, שבת אחרי שנים של תנועה מתמדת. בבית יש דלת ויש מזוזה - גבול בין מנוחה לשינוי. מה שומר עלינו מפני המזיקים של תנועה? קדושת המחשבה שבמזוזה, פסוקים של שמע ישראל - על אחדות הכל ועל הקדושה בלב הבריאה. 

פרשת השבוע באור הנבואה: לך לך אברהם הוא מידת החסד. מידת החסד זו מידה קשה....

פרשת השבוע באור הנבואה: לך לך 
אברהם הוא מידת החסד. מידת החסד זו מידה קשה....: לך לך  אברהם הוא מידת החסד.  מידת החסד זו מידה קשה. חסד זה חוסר גבולות, אפס מגבלות. העולם הנברא הוא מגבלה. ריחוק מהאין סוף. אז מה?...

לך לך 

אברהם הוא מידת החסד. 

מידת החסד זו מידה קשה. חסד זה חוסר גבולות, אפס מגבלות. העולם הנברא הוא מגבלה. ריחוק מהאין סוף. אז מה? האם חסד הוא מוות? האם חסד הוא העלמות מעולם המגבלות? הפסקת הסבל הטבוע בעולם הגשמי? מגבלות וחוקים גם כוללים סוג של מוות - צורה מוגמרת היא סוג של עצירה וסוף. אך החסד המוחלט והסרת המגבלות הם סוף הצורה בכלל, פיצוץ.

יש אנשים שרואים בהרס סוג של התקרבות לאלוהים. 

אכזריות של מחבלים ורוצחים הערבים היא קליפה רעה של מידת החסד עליון. בני אברהם הישעאלים רואים בהרס סוג של חסד - הסרת כבלי העולם המוגבל.  פרא אדם - ככה הגדירה אותם התורה. חסד בהשמדה. דבקות במוות. מקור הרעיון הזה פחות ביזארי מכפי שנראה. העולם הגשמי, העולם המוגבל והוא מרוחק ממהות האלוהים מהאין סוף.  להתקרב - להשרף. "לא יראני האדם וחי". בני ישראל בהר סיני ברחו מהתגלות הקרבה, מאהבת השם שהיא כמו אש אכלת כל. הם התרחקו לאהוב את השם מרחוק. ממרחק עולם הגשמי מתוך החיים בלי הרס המגבלות.

אברהם ידע את סוד החסד שבקדושה

חסד של קדושה לא הורס את הדינים והגבולות אלא ממתיק אותם. הדרך להמתקת הדינים הוא על ידי התיחסות למשמעות הרב מימדית של המציאות המוגבלת. העולם הגשמי והמוגבל הוא לא אוסף של חוקים ודינים ללא גמישות ללא רוח, ללא "בשביל מה". העולם של אלוהים הוא חי, מלא משמעות, ובפרט משמעות החוקים יכולה להשתנות בהתאם לנסיבות. אנחנו יודעים שאדם שלא יודע את התורה בדרך כלל שוקע ב"חומרות". תלמיד חכם נזהר מלהחמיר, במיוחד על אחרים. אברהם ידע להכיל את בני דורו עובדי אלילים, רחוקים ממוסר האלוהי. הוא ידע שמעל חוקי התנהגות וחוקי דת ומזלות יש את מידת הרחמים שהיא משותפת עם מידת הדין ביצירת חיי משמעות ועולם המתוקן.

חסד הוא מקור של ספירות העליונות 

משמעות נוחתת על העולם מכתר,חכמה בינה ותפארת. משמעות מקוננת בעולמות העליונים. משמעות של כתר עליון בשלוש עשרה מידות הרחמים. משמעות החכמה במוזיקה של העולם. משמעות הבינה בפילפול והשוואה. משמעות התפארת בסיפור ומידות טובות.  ואז מגיעים לספירת המלכות - שם בית של דינים ללא משמעות מלבד יראת שמיים שהיא ריחוק מאלוהים. ריחוק המחיה, המקבל משמעות מגבוה. דינים מכריזים על אשמים אך מידת הרחמים חובשת את פצעי רוח בנפשינו. אנחנו לא עם אכזר. איננו שמחים לנקום באויבינו. איננו רוחצים ידיים בדם. החכמה והתפארת ימצאו עילוץ להצדיק. ואם לא - מידת הכתר תנקה את הלכלוך. חסד - זה דבר מסוכן אך לא מסוכן בידיים רחמניות.

עמוד האש, עמוד הענן

עמוד הענן, עמוד האש.. האם זה טוב ללכת אחריו במדבר?

עמוד ענן ועמוד אש במדבר זה דימוי שבקלות כובש את הדמיון. זה יפה. זה מוחשי. דומה לפסל בעצם. ממש משהו שניתן לראות ולהשתחוות. האם זה טוב, לראות עמוד ענן, אש, ערפל או כל דבר אחר - כל תופעה גשמית של העלילה האלוהית? 

מלבד החומש יש במקרה עוד מקום של תיאור מפורט של חזיון אלוהי הכולל כביכול ביטויים גמיים דומים - בחזיון יחזקאל. מפרשים מצינים שבחזיון של יחזקאל רוטח שערה הוא בעצם הקליפות. 

גם הסימנים הגשמיים בחומש לא מדברים על תופעות בטבע. עמוד הענן ועמוד האש נמצאים ברוחם של בני אדם. 

מה זה? אלו הקליפות, הסיגים, החסרונות שלנו. למה הם כל כך חשובים? כי הדרך אל האלוהים עוברת איפה שאדם מכיר את החיסרון הבסיסי שלו - היותו בעל חסרון. אדם הוא לא אלוהים וזה תחילת הדו שיח, זה הדרך וזה הכיוון.  אחרי הסימן הזה נלך במדבר. אני קורה לזה "ללכת לאור החיסרון". הרצונות שלנו גם אם הם רוחניים למדי, הם - גשמיות המרחיקה אותנו מאלוהים. המרחיקה והמקרבת כי רק שם עוברת דרך האמת. ללכת לאור החיסרון! 

עמוד הענן יכול להיות אישי והוא יכול להיות לאומי. אצל נביא כמשה הוא אישי- לאומי. הוא מתחיל בחזיון של סנה בוער ולא נכחד - סמל האם הקדוש. המלחמה עם הלהבות מלווה אותנו לאורך כל הדרך. לפעמים זה אש התאוות שלנו. לפעמים זה- אש הפוגרומים והשמד. בים דרכך ושבילך במיים רבים ועקבותך לא נודעו. לא לאדעו אך מודעות לחיסרון זה מודעות עצמית. זה - מורה דרך בחושך. ראיית החיסרון פותחת עיניים, סוגרת פצעים מצעידה לעתיד. זה החוזק, החוסן והאופטימיות: אנחנו לא אלוהים. אנחנו מוגבלים אך אנחנו בני אדם עם יעוד ודרך.

קולות שופר

קולות שופר ראש השנה

קולות שופר באים מעבר הנהר: מעבר לעולם שלנו. זה גם מעבר לכל מה שיכול להיות מובן - אותו נהר בינה. 

קולות שופר מורכבות מקול ארוך - תקיעה בהתחלה ובסיום. באמצע - קולות שבורים. 

תקיעה באה מספירת חסד. חסד במילים פשוטות אפשר לפרש כ "יש בזה עוד הרבה!" חסד זה - מעבר לגבול. שברים באים מגבורות. שברים זה צרות. תרועה זה יכול להיות קול של ניצחון או תיקון וגם משברים קטנים שהם המתקה או התפתחות. 

תקיעה שברים תרועה תקיעה זה:  חסד שמאפשר שינוי, קבלת משבר, שינוי וחסד נוסף ("יש בזה הרבה יותר"). 

תקיעה שברים תרועה זה חסד של תחילת השינוי,  קבלת משבר כמציעות קיימת ועוד חסד ("יותר מזה").  ביטוי השבר בלבוש של מוזיקה, של קול פשוט כבר מרפא אותו. מוזיקה וגם הכי טראגית זה בכל זאת מוזיקה. היא יותר מרגשת ממכאיבה. במוזיקה הרועה לא הרסני כמו בחיים. תקיעה תרועה תקיעה זה כפרה על ניצחון. חסד - ניצחון (שהפך למוזיקה של ניצחון) ועוד חסד של "יש יותר מזה". 

פרשת השבוע באור הנבואה: פרשת כי תישאמשה מאבד קשר עין עם השם... אדם שנאמ...

פרשת השבוע באור הנבואה: פרשת הנבואה   ...

פרשת כי תישא

משה מאבד קשר עין עם השם... אדם שנאמר עליו "תמונת השם יביט" ו"פה עם פה ידבר" ומה פתאום "לא יראני האדם וחי?" התשובה היא כי נבואת כל נביא אף משה מתקיימת דרך ביטול מוחלט לעם ישראל ולשליחותו. עם ישראל סרח בעגל. הוא הכזיב את ייעודו להיות נושא של רעיון הריחוק של האלוהים מכל הגשמה וצורה. צורה שייכת לנבראים או להכרה של הנבראים. 

שני מקורות האמת יש בעולם: אחד הוא נשמת ישראל המתבטא בתורה שבעל פה ובסופו של דבר בהלכה. למה שנקבע על ידי נשמת ישראל לדורות יש משמעות גדולה. המקור השני של האמת היא רעיונות הבריאה המקוריים שאלוהים הטמיע מבראשית מקורם בעשרת המאמרים והמשכם בעשרת הדברות. 

הדו שיח של שני מקורות האמת הללו יוצר את אמרות הנבואה. לא פעם ישראל סטה מהאמת העליונה ובשיכרון כוח של רוח הציבור היה מחליט החלטות רחוקות מרוח חכמה כגון לבנות עגל. פעם אחרי פעם רבנים ומלכים קבעו הלכות להשתחוות לבעל ולאשרה, לקבוע צלם בהיכל מתוך תחושת סמכות שניתנה בידיהם (כמאמר חז"ל "לא בשמיים היא").  בימים הקשים הללו שני הקרובים המסמלים את שתי מקורות האמת הנ"ל (תורה שבכתב ותורה שבעל פה) סובבו על הכפורת ולא הסתכלו איש בפני רעהו. נבואה הייתה בצרות. נביאים הושמדו (לא יראני האדם וחי). 

בפרשת כי תישא משה מבקש לראות מחדש את פני השם בדרך של סליחה לעם ישראל. הוא נשאר להיות המנהיג, לא הוריד ידיים, לא הסיר אחראיות. הנבואה חזרה אליו ויתרה מזה התפשטה בעם, בינתיים לחלק מהעם. "אחון וארחם"- אתן חן לנביאים (אנשי דין) ואתן רחמים לרבנים (אנשי משפט).

צמצום, עיגולים ויושר.

שלושה דברים ברא אלוהים:  צמצום ואחריו עיגולים ויושר.

צמצום זה כל מה שנברא. עיגולים הם האור המקיף, כלומר תפילות וברכות ואילו  היושר מתקשר לחוויית האיחוד. 

הצמצום -הוא כל העולם שלנו. כל מה שאנחנו זה בעצם ריחוק מאלוהים. מודעות עצמית היא  מודעות למקום שלך.  המקום שלך נחשב לריחוק מהאין סוף שכולל גם את מציאות הטבע מסביבך וגם את החוויות האישיות. כל קיום הוא צמצום וגם המודעות לקיום זה חלק מאותו צמצום. 

העיגולים הם  השוויון כשהמחשבה נמשכת אל מעבר להבדלים של העולם הגשמי. חוויית העיגולים  כוללת הרגשה של ריחוק וכל מעשה של הפניה אל האלוהים. בכל תפילה וברכה יש את הפניה הזאת.

מהו "יושר"?
היושר הוא החוויה העל - גשמית של הספירות האלוהיות. 

החוויה הזאת ניתנת בהתרחקות מהחומר. הספירות הן מוזיקה אין בה "שלי ושלך" אין בה רצון של בעלות.

גשמיות היא פירוד. גשמיות זה פרטיות, ובפרט פרטיות של הרצון האישי. (ארץ מילה רצון). גשמיות זה לא רק כסף זה גם רצון למשהו רוחני (בשמיים יש גם "ארץ").

כל החיים שלנו זה משבר אחרי משבר כשהרצונות שלנו לא עומדים לנצח. הם נופלים או מתגשמים ונעלמים. הגשמיות תמיד ברת חלוף. עיקר הגשמיות - דינים הבאים מהגדרה על ידי שפה. דינים קובעים את הגבולות ואת ההבדלים, וחלק מהגדרה היא עניין של בעלות: יד שלי, הר שלי ארץ שלי.
 הרוח מתעלה מעל רצון פרטי, מעל הפרטיות של ספירת מלכות, מעל השפה המשמשת להגדיר דברים נפרדים. לרוח לא אכפת של מי ההר והיד. לרוח אלוהים אין מילים - יש רק ניגון.

 הרוח באה ממעל מהמקום שם אין פירוד מהחוויה של איחוד הכל, התנערות מהגשמי. שם - 4 אותיות השם הכוללים את כל סוגי המציאות.

בכלי נגינה האנושיים 4 האותיות הללו מתנגנים ב-4 מיתרי כינור (כלי נגינה המוזכר בדורות הראשוניים אחרי אדם הראשון). השם מפורש ב- 10 ספירות. מהם 3 מעל העולם  הם תיזה אנטיתיזה וסינתזה - סולמות של עלית המוזיקה וה-7 הם התווים של המוזיקה האנושית.