среда, 28 ноября 2018 г.

חנוכת הבית

חנוכת הבית וקביעת המזוזה בבית חדש של ד"ר בילצ'ינסקי. 

פתח הבית הוא מקום עתיק של הקרבת קרבנות. דם הקרבן נמרך על המזוזות - כך ביציאה מעבדות לחרות. כל הקרבה הוא יציאה מעבדות לחרות, מגשמיות לרוח, מחניה לתנועה. בשביל להשתנות יש להקריב קרבן. כל צעד מקריב את המנוחה, מרחיק את העבר. העבר מת כמו כבש. הדם שלו נשפך ונמרח על הדלת, על המשקוף. כשיוצאים מהדלת, העבר נשאר מאחור לטוב ולמוטב. לא בכדי בזוהר כתוב שמפתן הבית - מקום של מזיקים.

בשינוי תמיד יש מקום להינזק. הדרך זה מקום של סכנה. להישאר בביצה של יש הוא הרעל המתוק של גשמיות, ההתמכרות שבנחלה, בארציות. אנחנו רוצים דברים קונקרטיים, פרטים במיוחד פרטים בעלים עוצמה וחמדה. לא בכדי מקור הגשמיות נקרא "ארץ" מהמילה רצון. פרטים זה גשמיות הכללות זה רוח. פרטים זה עצירה, רוח זה תנועה שלא נדבקת לצורות פרטיות ולרצונות, מוכנות לוותר. כשאדם סוגד לפרטים בעלי עוצמה זוהי התמכרות - מקור של כל חטא רוע.

התמכרות לרצון, לפרות, לתוצאות, ל"אני יודע", ל"זה -דווקא". כל התמכרות היא התמכרות לגשמיות. כל התמכרות היא עצירה, חוסר יכולת לשנות, עולם עפל של לית ברירה. אבל יש דלת, ויש מזוזה. במזוזה - פסוקי שמע ישראל. שמע ישראל זה לא תפילה. זה מדיטציה של איחוד, של אחדות כל וביטול השוני, של הכללה: "אחד". כשמדברים על השם - מדברים רק על עצמינו, רק על הצד המקבל כי מהות האל אינה מתבטאת במילים. כשאומרים אחד - האיחוד הוא תודעה שלנו ולא מהות האל שהוא לא במילים בכלל.

השוני הוא קיום עצמאי ומובחן. השוני הוא  כלל הקיום והוא גם ריחוק מהאחדות ומחוסר אבחנה בין הפרטים. זה - מקור של כל ה-"יש", בריחה מהאין סוף . השוני תומן שינוי,צמיחה, חיות. ששת ימי המעשה - זה זמן של השנוי והשוני. השבת זה זמן של אחדות ועצירה. זה מקום של ביטול חיי עשיה הפרטיים. שבת גם מגבילה יציאה מהתחום. אין טיולים. שב ותתאחד עם השמיים והארץ והאנשים שמתפללים לידך בבית כנסת.

שם שדי נקרא במזוזה והוא ממקד את התודעה שלנו על התכונות החשובות של העולם הקשורות לשינוי . "שדי" הוא שם של ספירת היסוד שנקרה גם "כל". זה סיכום ההכנות לקראת הגשמה, יציקה לצורה גשמית עצורה ומוגמרת. יסוד זה גבול בין שינוי לשבת. בין עשיה להודיה. משיח בן יוסף לקראת משיח בן יהודה. בספירת יסוד השם נקרא שדי: ראשי תיבות "שאמר לעולם די". זוהי הגבלה על השינוי שמגשימה אותו (גבול זה הגשמה כבר אמרנו?) - תשתנה עד כה ותעצור, זה כמו שבת בתוך ימי חול. צא מהדלת ותגיע ליעדך. עצירה זה "עפרון שחור של מוות שמצייר גבולות החפצים והרצונות ומחיה את הכל".

 השם השני בספירת ביסוד הוא "אל חי":  המציאות המשתנה, חיה שבשינוי ובעשיה. לא בכדי יוסף, איש היסוד היה איש המעשה והשינוי. צדיק - זה אדם הזורם עם המציאות, יוצא מהדלת, נמצא רלוונטי ודבק ברצון השם באשר הוא (גם כשרצון השם הוא להעלות את בנו בהר המוריה).

כל פתיחת הדלת מתרגלת באופן לא מודע לשינוי, לקרבן לחיים ולמוות. זה לא עובר דרך השכל. אך הנשמה מרגישה שהפעולה הפשוטה של יציאה מהבית תעונה במשמעות פסיכולוגית ומיסטית. 
יש אנשים עם חרדות לצאת מהבית והם נשארים בכלא של אי שינוי שנים רבות. נתייחס בכבוד אליהם ולסבלם. התמכרות לאי שינוי, חרדה מהדלת נמצאת בקטנה אצל רבים. בפתיחת הדלת אנחנו יוצאים לעולם של יצירה וניסיונות, סכנות והצלחות וגם כישלונות. אנחנו מעזים לחיות. מעזים לטעות. מעזים לחיות ולמות. רוח זה שינוי. עצירה היא גשמיות שיכולה להיות קדושה אם היא מוקדשת, אם היא לא לעצמה אלא "בשביל", נמלכת במשמעות.

אני נכנס לבית חדש, מקום הגשמה, עצירה, שבת אחרי שנים של תנועה מתמדת. בבית יש דלת ויש מזוזה - גבול בין מנוחה לשינוי. מה שומר עלינו מפני המזיקים של תנועה? קדושת המחשבה שבמזוזה, פסוקים של שמע ישראל - על אחדות הכל ועל הקדושה בלב הבריאה.