עמוד האש, עמוד הענן

עמוד הענן, עמוד האש.. האם זה טוב ללכת אחריו במדבר?

עמוד ענן ועמוד אש במדבר זה דימוי שבקלות כובש את הדמיון. זה יפה. זה מוחשי. דומה לפסל בעצם. ממש משהו שניתן לראות ולהשתחוות. האם זה טוב, לראות עמוד ענן, אש, ערפל או כל דבר אחר - כל תופעה גשמית של העלילה האלוהית? 

מלבד החומש יש במקרה עוד מקום של תיאור מפורט של חזיון אלוהי הכולל כביכול ביטויים גמיים דומים - בחזיון יחזקאל. מפרשים מצינים שבחזיון של יחזקאל רוטח שערה הוא בעצם הקליפות. 

גם הסימנים הגשמיים בחומש לא מדברים על תופעות בטבע. עמוד הענן ועמוד האש נמצאים ברוחם של בני אדם. 

מה זה? אלו הקליפות, הסיגים, החסרונות שלנו. למה הם כל כך חשובים? כי הדרך אל האלוהים עוברת איפה שאדם מכיר את החיסרון הבסיסי שלו - היותו בעל חסרון. אדם הוא לא אלוהים וזה תחילת הדו שיח, זה הדרך וזה הכיוון.  אחרי הסימן הזה נלך במדבר. אני קורה לזה "ללכת לאור החיסרון". הרצונות שלנו גם אם הם רוחניים למדי, הם - גשמיות המרחיקה אותנו מאלוהים. המרחיקה והמקרבת כי רק שם עוברת דרך האמת. ללכת לאור החיסרון! 

עמוד הענן יכול להיות אישי והוא יכול להיות לאומי. אצל נביא כמשה הוא אישי- לאומי. הוא מתחיל בחזיון של סנה בוער ולא נכחד - סמל האם הקדוש. המלחמה עם הלהבות מלווה אותנו לאורך כל הדרך. לפעמים זה אש התאוות שלנו. לפעמים זה- אש הפוגרומים והשמד. בים דרכך ושבילך במיים רבים ועקבותך לא נודעו. לא לאדעו אך מודעות לחיסרון זה מודעות עצמית. זה - מורה דרך בחושך. ראיית החיסרון פותחת עיניים, סוגרת פצעים מצעידה לעתיד. זה החוזק, החוסן והאופטימיות: אנחנו לא אלוהים. אנחנו מוגבלים אך אנחנו בני אדם עם יעוד ודרך.

קולות שופר

קולות שופר ראש השנה

קולות שופר באים מעבר הנהר: מעבר לעולם שלנו. זה גם מעבר לכל מה שיכול להיות מובן - אותו נהר בינה. 

קולות שופר מורכבות מקול ארוך - תקיעה בהתחלה ובסיום. באמצע - קולות שבורים. 

תקיעה באה מספירת חסד. חסד במילים פשוטות אפשר לפרש כ "יש בזה עוד הרבה!" חסד זה - מעבר לגבול. שברים באים מגבורות. שברים זה צרות. תרועה זה יכול להיות קול של ניצחון או תיקון וגם משברים קטנים שהם המתקה או התפתחות. 

תקיעה שברים תרועה תקיעה זה:  חסד שמאפשר שינוי, קבלת משבר, שינוי וחסד נוסף ("יש בזה הרבה יותר"). 

תקיעה שברים תרועה זה חסד של תחילת השינוי,  קבלת משבר כמציעות קיימת ועוד חסד ("יותר מזה").  ביטוי השבר בלבוש של מוזיקה, של קול פשוט כבר מרפא אותו. מוזיקה וגם הכי טראגית זה בכל זאת מוזיקה. היא יותר מרגשת ממכאיבה. במוזיקה הרועה לא הרסני כמו בחיים. תקיעה תרועה תקיעה זה כפרה על ניצחון. חסד - ניצחון (שהפך למוזיקה של ניצחון) ועוד חסד של "יש יותר מזה". 

פרשת השבוע באור הנבואה: פרשת כי תישאמשה מאבד קשר עין עם השם... אדם שנאמ...

פרשת השבוע באור הנבואה: פרשת הנבואה   ...

פרשת כי תישא

משה מאבד קשר עין עם השם... אדם שנאמר עליו "תמונת השם יביט" ו"פה עם פה ידבר" ומה פתאום "לא יראני האדם וחי?" התשובה היא כי נבואת כל נביא אף משה מתקיימת דרך ביטול מוחלט לעם ישראל ולשליחותו. עם ישראל סרח בעגל. הוא הכזיב את ייעודו להיות נושא של רעיון הריחוק של האלוהים מכל הגשמה וצורה. צורה שייכת לנבראים או להכרה של הנבראים. 

שני מקורות האמת יש בעולם: אחד הוא נשמת ישראל המתבטא בתורה שבעל פה ובסופו של דבר בהלכה. למה שנקבע על ידי נשמת ישראל לדורות יש משמעות גדולה. המקור השני של האמת היא רעיונות הבריאה המקוריים שאלוהים הטמיע מבראשית מקורם בעשרת המאמרים והמשכם בעשרת הדברות. 

הדו שיח של שני מקורות האמת הללו יוצר את אמרות הנבואה. לא פעם ישראל סטה מהאמת העליונה ובשיכרון כוח של רוח הציבור היה מחליט החלטות רחוקות מרוח חכמה כגון לבנות עגל. פעם אחרי פעם רבנים ומלכים קבעו הלכות להשתחוות לבעל ולאשרה, לקבוע צלם בהיכל מתוך תחושת סמכות שניתנה בידיהם (כמאמר חז"ל "לא בשמיים היא").  בימים הקשים הללו שני הקרובים המסמלים את שתי מקורות האמת הנ"ל (תורה שבכתב ותורה שבעל פה) סובבו על הכפורת ולא הסתכלו איש בפני רעהו. נבואה הייתה בצרות. נביאים הושמדו (לא יראני האדם וחי). 

בפרשת כי תישא משה מבקש לראות מחדש את פני השם בדרך של סליחה לעם ישראל. הוא נשאר להיות המנהיג, לא הוריד ידיים, לא הסיר אחראיות. הנבואה חזרה אליו ויתרה מזה התפשטה בעם, בינתיים לחלק מהעם. "אחון וארחם"- אתן חן לנביאים (אנשי דין) ואתן רחמים לרבנים (אנשי משפט).

צמצום, עיגולים ויושר.

שלושה דברים ברא אלוהים:  צמצום ואחריו עיגולים ויושר.

צמצום זה כל מה שנברא. עיגולים הם האור המקיף, כלומר תפילות וברכות ואילו  היושר מתקשר לחוויית האיחוד. 

הצמצום -הוא כל העולם שלנו. כל מה שאנחנו זה בעצם ריחוק מאלוהים. מודעות עצמית היא  מודעות למקום שלך.  המקום שלך נחשב לריחוק מהאין סוף שכולל גם את מציאות הטבע מסביבך וגם את החוויות האישיות. כל קיום הוא צמצום וגם המודעות לקיום זה חלק מאותו צמצום. 

העיגולים הם  השוויון כשהמחשבה נמשכת אל מעבר להבדלים של העולם הגשמי. חוויית העיגולים  כוללת הרגשה של ריחוק וכל מעשה של הפניה אל האלוהים. בכל תפילה וברכה יש את הפניה הזאת.

מהו "יושר"?
היושר הוא החוויה העל - גשמית של הספירות האלוהיות. 

החוויה הזאת ניתנת בהתרחקות מהחומר. הספירות הן מוזיקה אין בה "שלי ושלך" אין בה רצון של בעלות.

גשמיות היא פירוד. גשמיות זה פרטיות, ובפרט פרטיות של הרצון האישי. (ארץ מילה רצון). גשמיות זה לא רק כסף זה גם רצון למשהו רוחני (בשמיים יש גם "ארץ").

כל החיים שלנו זה משבר אחרי משבר כשהרצונות שלנו לא עומדים לנצח. הם נופלים או מתגשמים ונעלמים. הגשמיות תמיד ברת חלוף. עיקר הגשמיות - דינים הבאים מהגדרה על ידי שפה. דינים קובעים את הגבולות ואת ההבדלים, וחלק מהגדרה היא עניין של בעלות: יד שלי, הר שלי ארץ שלי.
 הרוח מתעלה מעל רצון פרטי, מעל הפרטיות של ספירת מלכות, מעל השפה המשמשת להגדיר דברים נפרדים. לרוח לא אכפת של מי ההר והיד. לרוח אלוהים אין מילים - יש רק ניגון.

 הרוח באה ממעל מהמקום שם אין פירוד מהחוויה של איחוד הכל, התנערות מהגשמי. שם - 4 אותיות השם הכוללים את כל סוגי המציאות.

בכלי נגינה האנושיים 4 האותיות הללו מתנגנים ב-4 מיתרי כינור (כלי נגינה המוזכר בדורות הראשוניים אחרי אדם הראשון). השם מפורש ב- 10 ספירות. מהם 3 מעל העולם  הם תיזה אנטיתיזה וסינתזה - סולמות של עלית המוזיקה וה-7 הם התווים של המוזיקה האנושית.

נבואה בשם יהוה

לא פעם אני פוגש גישה מגית שאמירת שם יהוה הוא סוג של כסם - שם נרדף לקבלה מעשית שיכול לשנות את היוצרות, להפוך את המציאות. לדעה זו אין קשר למציאות. אם ילד יאמר שם יהוה, לא יקרה שום דבר. גם אם מבוגר יגיד את השם לא יקרה שום נס. יכול להיות שזה ידרדר את נשמתו להסתאבות. עצם הרעיון שאפשר לשנות את הבריאה על ידי אמירת מילה הוא מדרכי האמורי. זה אמונה בכסמים מנוגדת ליהדות.

מהי אמירת שם יהוה המביאה את האדם לנבואה? כל אמירת אחד משמות קודש כוללת שתי רעיונות: 1- פניה ל"מה שמעבר להבנתינו" 2- הכרה מיוחדת של העולם ונפשי העצמי.

ההכרה המיוחדת שמבוטת על ידי שם יהוה היא היכולת הייחודית של עם ישראל והיא כוללת את כל המציאות בצורה עמוקה ללא עיוותים.  במילים אחרות שם יהוה כולל את כל רעיון הבריאה.

מי שמאמין באמונות מעוותות הלוקחות חלק מהמציאות - אין לו שייכות לשם יהוה. משמעות אמירת שם יהוה היא הכרה שלמה של רעיון הבריאה על שני חלקיו:  חול וקודש והנקודה הפנימית של פניה אל הקוטב האין סופי.

ההכרה המיוחדת של השם כוללת את כל סוגי האמת שביסוד הבריאה. הסוגים האלה של הכרה קשורים בתכונות האישיות ובפרט בתיקון הנפש, רוח . 

קוצו של יוד הוא הפניה לקוטב האין סופי או תפילה בדממה. הדממה הזאת מופנית כלפי הרעיון הבסיסי של ספירת הכתר והוא 13 מידות הרחמים. 

יוד הוא חכמה לקבל את המציאות של טוב ורע כטוב כי ביוד אין מילים ומשפטים. יוד שווה ומשווה את כל המציאות. אדם מגיע ליוד של חכמה כשהוא מתגבר לגמרי על כעס.

ה הוא האמת של השכלה, פלפול והבנה. הפניה של ה הוא בקשה לדעת כמה שיותר. מגיעים לה באהבת תורה ולימודה.

ואו הוא תפארת - המידות הקדושות באיזון והרמוניה. מגיעים לאיזון כשמוותרים על התאוות - על מה שהכי רוצים בעולם. זה לא רק תאוות גשמיות אלא גם תאבות רוחניות ושכליות. מכניעים את הרצון תחת שבטה של חכמה - לדעת שלכל דבר יש עת ולפעמים הדרך לחסד עוברת בגבורה ואת הגבורות מקבלים בחסד. הרעיון של תפארת הוא לתקן את העולם השבור, לא לשקוט,לרפא את החולי.  תפארת הוא רפואה על ידי משפט בחכמה. כאן האדם שרוצה לאומר שם יהוה יתמקד בחסרונו, יתמקד בחסדו, יתמקד באמת נשמתו ובכבוד עבודתו, יתמקד במציאות החיה והמשתנה - כל ששת הספירות. 

הה אחרונה היא עניין של הכרח המציאות. יש בזה שני עניינים: מציאות בכלל כולל הטבע (והגויים שולטים בה) ומציאות של קודש שיודעת לפנות לבורא עליון שמעל המציאות עצמה. זו אי של קדושה באוקיינוס של ה"יש". זו נשמת ישראל, והביטוי שלה - הלכה, היא השכינה.  אדם שרוצה להתחבר לאות ה יכוון להתחבר לעם הקודש, לנשמתו הזועקת לקדושה, המחפשת את האלוהים.

בפרשת כי תישא כל פרט קשור עם הפרטים האחרים. הנושא המרכזי של הפרשה - הבחנה בין צורה למשמעות. הפרשה מתחילה ממצוות תרומה של מחצית השקל. זו תרומה שהצורה שלה (הסכום של הכסף הנתרם) לא גבוה ואף שווה לכולם אך המשמעות היא גבוהה ומרוממת ורומזת לנשמה של אדם. הנשמה שרק חצי ממנה מגיע מ"התעוררות התחתונים" - לכן חצי שקל והחצי השני מושלם מגבוה. לכולנו יש את הנשמה - השקל הרוחני המושלם משני חציו אך אנחנו לא זהים וזה רומז על קיום של משהו רוחני מאוד, משהו מעל הצורה המוגדרת - המשמעות האישית, ה"ריח" הייחודי שיש לכל אחד. המצוות הבאות באות בקשר ישיר עם הריח: משחת קודש והקטורת. הריח מעלה את המשמעות של עבודת הקרבנות והוא המשמעות עצמה בביטויה הגשמי הלא מילולי. הקשר בין ריח לבין משמעות המצוות מוזכרת פעמים רבות בזוהר ובפרט על עבודת האבות שהייתה בבחינת ריח ניחוח.  המצווה הבאה המוזכרת - שבת. שבת היא עליית העולמות לעומת ששת ימי המעשה בהן נעשה תיקון העולמות. עליה - בבחינת שינוי המשמעות לעומת תיקון הצורה שבימי החול. שיא הביטוי של ראיון ההבחנה בין צורה למשמעות הוא שבירת הלוחות אחרי חטא העגל. לוחות הברית - ביטוי גשמי למשמעות התורה. כמו גם לשקל הרוחני של נשמה הלוחות כתובים משני הצדדים אחת - צד של בני אנוש והשני - צד של אלוהים. תוכן הלוחות - תורה שבכתב, "תורת אמך" - הנחיות כלליות שנותנות משמעות וריח למצוות של תורה שבעל פה. ברגע שישראל חטאו בעגל, שני דברים התרחשו בעולם: 1- נהיה ברור שהם טרם קבלו את הרעיון של רוחניות המרוחקת מצורה גשמית ועדיין דבקים בצורה. משמעות הלוחות שכולה רחוקה מהצורה אבדה והלוחות "מתו" - איבדו משמעותם, אבדו ריח חיים שבהם. 2- עלתה הסכנה שיהודים ישתחוו ללוחות, לכן משה שבר אותם. כך גם כתוב על חורבן הבית: |"השליך חמתו על עצים ואבנים|".